החלטה בתיק רע"פ 567/14

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים: ד' ברלינר - נשיאה; מ' סוקולוב; ח' כבוב), בע"פ 33114-08-13, מיום 9.1.2014, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ע' דרויאן), בת"פ 8655-8-11, מיום 14.7.2013.

           בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ביום 23.1.2014, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הושת על המבקש, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

2.             בחלקו הכללי של כתב האישום המתוקן שהוגש נגד המבקש נאמר, כי איציק סימוני (להלן: איציק) היה בעברו בעל עסק לסחר בכלי רכב, אך עסקו נסגר והוא צבר חובות כספיים רבים לגורמים שונים, כאשר לתשלום חלק מהחובות ערב המבקש. עוד נאמר, כי בחורף של שנת 2010, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, רכש יורם חיון (להלן: יורם) רכב מסוג מרצדס מאמיל לחזיאל (להלן: אמיל), בתמורה לסכום של 450,000 ש"ח, אשר נקבע כי ישולם ב-18 תשלומים שווים. ארבעה חודשים לאחר רכישת הרכב, התברר כי יורם אינו יכול לעמוד בתשלומים עבור רכישת הרכב. בעקבות זאת, הסכימו יורם ואיציק לעסקה ביניהם, לפיה יורם יעביר לאיציק את הרכב, והאחרון ימשיך לשלם את תמורתו לאמיל. יש לציין, כי אמיל הסכים להעברת הרכב לאיציק רק לאחר שנקבע, כי המבקש יערוב לתשלום החוב. לאחר זמן מה התברר, כי גם איציק אינו יכול לעמוד בתשלומים תמורת הרכב, והוא הפסיק לשלם עבורו, כאשר החוב שלו לאמיל עמד על סך של 200,000 ש"ח. בשלב זה, החל המבקש ללחוץ על איציק על מנת שזה יחזיר את חובותיו, ובין היתר, נהג המבקש להתקשר לאיציק לעיתים תכופות; ביקר בביתו ושוחח עם אשתו של איציק - לימור; וכן נהג לבקר את לימור במקום עבודתה.

           מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 10.7.2011, התקשר המבקש עשרות פעמים למכשיר הנייד של איציק, אך זה לא ענה לו. לפיכך, בשעה 20:47 או בסמוך לכך, הגיע המבקש לביתו של איציק בראשון לציון, ושוחח עם לימור, אשר הייתה באותה עת בבית. במהלך השיחה, הבין המבקש כי איציק אינו נמצא בבית, כיוון שנלקח לתשאול במשרדי יחידת להב של המשטרה בלוד. לפיכך, נסע המבקש לתחנת דלק הסמוכה למשרדי יחידת להב, והמתין שם לאיציק. בסיומו של התשאול, יצא איציק ממשרדי המשטרה, ופנה לכיוון תחנת הדלק, שם המתין לו אדם נוסף, איתו היה אמור איציק לנסוע מהמקום. משהבחין איציק במבקש, הוא ניגש אליו והשניים שוחחו בחלקה האחורי של תחנת הדלק. בסיומה של השיחה, עזבו השניים, בנפרד, את תחנת הדלק.

           עוד עולה מעובדות כתב האישום, כי ביום 11.7.2011, התקשר המבקש כ-150 פעמים לאיציק, אך איציק לא השיב לו. בעקבות זאת, בשעה 20:38 או בסמוך לכך, הגיע המבקש לביתו של איציק, ושוחח עם לימור. משהסתבר למבקש כי איציק אינו בבית, הוא המשיך להתקשר אליו ולשלוח לו מסרונים. ביום 12.7.2011, בשעה 09:42 או בסמוך לכך, שלח המבקש לאיציק מסרון, בו נאמר: "תתקשר אלי הכל בסדר אני צריך אותך". ואכן, כעבור כרבע שעה - ולאחר שהמבקש שלח לאיציק את אותו מסרון פעם נוספת, שוחחו השניים בטלפון וסיכמו להיפגש בתל אביב. בסמוך לשעה 11:45, נפגש המבקש, אשר הגיע למקום כשהוא מלווה במאבטח, עם איציק ברחוב לסקוב. נטען בכתב האישום, כי כאשר איציק הגיע למקום, הוא הסיר מראשו כובע קסקט שחור שחבש, הכניס לתוכו שקית שחורה, והשליך את הכובע אל מתחת לרכב שחנה בסמוך. לאחר מכן, המאבטח שליווה את המבקש, לקח את הכובע עם השקית, והכניס אותם לרכבו של המבקש. בשלב מסוים של הפגישה, פנו איציק והמבקש לסמטה אחורית, בעוד המאבטח ממתין בסמוך לרכבו של המבקש. בעודם בסמטה, תפס המבקש את איציק בגרונו, הצמיד אותו לקיר כך שהוא מנע ממנו אפשרות לזוז, ואמר לו "זה לא מספיק, בסוף זה ייגמר ברע". בתגובה, השיב איציק: "זה כל הכסף שיש לי". לאחר מכן, נסעו השלושה ברכבו של המבקש אל לימור, אשר נמצאה באותה העת במקום עבודתה, ושוחחו עמה בדבר חובותיו של איציק, על מנת ללחוץ עליה להשיג את הכסף לצורך תשלום החוב.

           בגין המעשים האלה, ייוחסו למבקש העבירות הבאות: סחיטה בכוח, לפי סעיף 427(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

3.             ביום 12.9.2011, בעקבות הגשת כתב האישום נגד המבקש, הוציא השר לביטחון הפנים תעודת חיסיון לגבי ראיות מסוימות בתיק, בהתאם לסמכותו הקבועה בסעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. לענייננו די אם נציין, כי במסגרתה של התעודה, הוטל חיסיון על:

"כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות זהות אנשי המשטרה אשר ביצעו פעולות עיקוב במהלך החקירה בתיק זה, לרבות מספרם, שמה של היחידה אליה הם משתייכים ומקום מושבה, ולרבות השיטה, האמצעים והעזרים הטכניים ששימשו את אנשי היחידה לצורך ביצוע פעולות העיקוב..." (ההדגשות לא במקור- א.ש.).

4.             ביום 1.2.2012, נשמעה עדותו של עוקב מספר 8620 (להלן: עוקב 8620), אשר העיד מטעמה של המשיבה. חשיבותה של העדות טמונה בכך, שעוקב 8620 הוא היחיד ששמע את חילופי הדברים בין איציק למבקש שעה שהשניים היו בתוך הסמטה. בהתאם לכך, עדותו של עוקב 8620 היא הראיה היחידה, אשר מבססת את הטענה כי המבקש אמר לאיציק את הדברים המיוחסים לו בכתב האישום. ואכן, עוקב 8620 מסר בעדותו, כי כאשר איציק והמבקש נכנסו לסמטה, הוא הבחין במבקש כשהוא תופס את איציק בגרונו, מצמיד אותו אל הקיר, ואוחז בו כך שאיציק לא יכול היה לזוז. עוד העיד עוקב 8620, כי הצליח לשמוע את חילופי הדברים המתוארים בכתב האישום ממקור ראשון, ומבלי להיעזר במכשיר כלשהו, כיוון שבמועד האירוע הוא היה במרחק קרוב מאוד לשניים. בחקירתו הנגדית, נשאל עוקב 8620 היכן הייתה נקודת התצפית ממנה הוא ראה ושמע את חילופי הדברים בין איציק והמבקש. עוקב 8620 סירב לענות על שאלה זו, שכן לדבריו מתן תשובה לשאלה זו עלולה להביא לחשיפת שיטות המעקב של אנשי יחידתו, בניגוד לאמור בתעודת החיסיון. נטען, בהקשר זה, על-ידי בא-כוחו של המבקש, כי תעודת החיסיון אמנם חלה על השיטה והאמצעים ששימשו לצורך פעולות העיקוב, אך משלא צוין במפורש בתעודת החיסיון כי היא תחול גם על מיקום העוקבים, הרי שיש לחשוף מידע זה. בית משפט השלום דחה את טענתו של בא-כוח המבקש, וקבע: "לטעמי מדובר פה בהחלט בשיטה, ולא בעזרים טכניים וכדומה, ולפיכך, החיסיון חל גם על עניין זה". בעקבות החלטה זו, הגיש המבקש בקשה להסרת החיסיון לגבי מיקומו של עוקב 8620. 

           ביום 12.2.2012, דחה בית משפט השלום את הבקשה להסרת החיסיון. בית משפט השלום ציין, כי לצורך ההחלטה בבקשה, הוא יצא, ללא נוכחות הצדדים, אך בהסכמתם, לסמטה בה התרחש האירוע, על מנת להתוודע למקום. לאחר זאת, קבע בית משפט השלום, כי המידע בדבר מיקום נקודת התצפית נכנס בגדרי החיסיון שעניינו שיטות הפעולה של יחידת המעקב. עוד הטעים בית משפט השלום, כי לאחר ששמע את עדויותיהם של "איש מודיעין ושניים מבכירי יחידת העוקבים", הוא התרשם שחשיפת המקום בו ניצב עוקב 8620 תביא ל"חשיפה מיותרת ומזיקה מאוד של שיטת הפעולה של יחידת העיקוב, וקרוב לודאי שתוביל גם לסיכון חיים". יתר על כן, על בסיס ביקורו במקום האירוע, והחומר הראייתי שהוצג לו, קבע בית משפט השלום, כי המידע בדבר מיקומו של עוקב 8620 אינו אוצר בחובו פוטנציאל ראייתי מספיק, על מנת לעורר ספק סביר באשמתו של המבקש. 

5.             ביום 28.5.2013, הורשע המבקש, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות שייוחסו לו בכתב האישום. בפתח הכרעת דינו סקר בית משפט השלום את הראיות והעדויות השונות שהוצגו בפניו, ובכלל זאת: עדותו של המבקש; עדותו של איציק; עדויותיהם של העוקבים שהיו מעורבים בתיק, לרבות עדותו של עוקב 8620; וסרטון שצולם במהלך האירוע. בית משפט השלום סמך את ידיו על עדויותיהם של העוקבים, ודחה את טענתו של המבקש, לפיה העוקבים בדו ראיות ותיאמו את גרסאותיהם על מנת להפלילו. בפרט, התרשם בית משפט השלום מאמינות גרסתו של עוקב 8620, וקבע כי עדותו הייתה עקבית, מדויקת, ועלתה בקנה אחד עם העדויות והראיות הנוספות בתיק. מנגד, דחה בית משפט השלום את עדותו של איציק, אשר הכחיש שהמבקש סחט אותו, וקבע כי לאור הסתירות והפירכות העולות מגרסה זו, יש לתת לה משקל אפסי. בדומה לכך, נדחתה גרסתו של המבקש, אשר הכחיש, אף הוא, כי סחט את איציק, תוך שנקבע כי גרסתו אינה עומדת במבחני הסבירות או ההיגיון, וסותרת את הראיות האחרות בתיק.

           ביום 14.7.2013, גזר בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו; שנת מאסר על-תנאי, לבל יעבור המבקש, במשך שלוש שנים מיום שחרורו, עבירת סחיטה באיומים או בכוח; שישה חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעבור המבקש, במשך שלוש שנים מיום שחרורו, עבירת איומים או עבירת אלימות; כמו כן, חויב המבקש בקנס בסך 50,000 ש"ח, או שנת מאסר תמורתו.

6.             המבקש ערער על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, וביום 9.1.2014 נדחה ערעורו. טענתו המרכזית של המבקש בפני בית המשפט המחוזי, הייתה שהערכאה הדיונית שגתה בכך שלא התירה לחשוף את מיקום עמידתו של עוקב 8620. המבקש חזר וטען, בהקשר זה, כי מיקומה של תצפית אינו נכנס בגדרי ההגדרה של שיטה או אמצעים הנחוצים לביצוע המעקב, ולפיכך תעודת החיסיון לא חלה על מידע זה. טענה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. צוין לעניין זה, כי אין להתייחס לשאלה האם תעודת חיסיון חלה על מידע מסוים, רק על סמך הגדרות מילוניות. תחת זאת, יש לבחון באורח פרטני את כלל נסיבות המקרה הקונקרטי, ובמקרה זה - יש ליתן את הדעת בעיקר למיהות היחידה העוקבת ולשיטות שננקטו במהלך המעקב. בהתאם לכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי לנוכח העובדה שהעוקב הוא חלק מיחידת העיקוב המשטרתית, ובשים לב לאמור במסמך חסוי שהוגש לעיונו, לא נותר עוד ספק כי מיקומה של התצפית הוא חלק אינטגרלי של השיטה, הנחוצה לצורך פעולות העיקוב. בהקשר זה, דחה בית המשפט המחוזי את טענתו של המבקש, לפיה מההחלטה שניתנה בב"ש 3920/06 ניתן ללמוד שיש לציין במפורש את תחולתה של תעודת החיסיון על מיקומן של תצפיות, ונקבע כי ייתכן שניתן ללמוד מהחלטה זו דווקא את ההפך הגמור. אשר לבקשה להסרת החיסיון, קבע בית המשפט המחוזי כי מקובלת עליו מסקנתה של הערכאה הדיונית, לפיה אין במידע הנוגע למיקום התצפית, כדי להביא לספק סביר בדבר אשמתו של המבקש. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את השגותיו של המבקש כנגד ממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי בית משפט השלום.

בקשת רשות הערעור

7.             המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. במסגרת הבקשה נטען, כי עולות ממנה מספר "סוגיות עקרוניות, כלליות ובעלות חשיבות". ראשית, חזר המבקש על טענתו, לפיה תעודת החיסיון אינה חלה על המידע הנוגע למיקומו של עוקב 8620, משום שמידע זה אינו עונה על הגדרת "שיטה", הנזכרת בתעודת החיסיון. לחיזוק עמדתו, הפנה המבקש להגדרה  המילונית של המונח "שיטה", והוסיף כי מדובר באמצעי המופעל "באופן רוחבי", היינו יותר מפעם אחת, בעוד שמיקום של תצפית ספציפית הינו חד פעמי. עוד טען המבקש, כי בית משפט השלום כלל לא נימק את החלטתו להכיר במיקום התצפית כחלק מה"שיטה", וכי בית המשפט המחוזי התעלם בפסק דינו מהעדר ההנמקה, חרף נפקותה של ההחלטה בעניין זה, להרשעתו של המבקש. המבקש הוסיף וטען, כי על-אף שבית המשפט המחוזי "כתב 23 שורות המתיימרות 'להסביר' את עמדתו בנדון", הרי שגם פסק דינו נעדר כל הנמקה לעניין החלתו של החיסיון על מיקום התצפית. בבקשתו, חזר המבקש והפנה להחלטה שניתנה בב"ש 3920/06, כאשר לדידו, בית משפט השלום פעל בניגוד להחלטה זו.  לשיטתו של המבקש, נקבע באותה החלטה כי אין להחיל חיסיון על מיקומן של תצפיות, מקום בו לא נאמר במפורש בתעודה שהחיסיון חל על מידע מעין זה. עוד קובל המבקש על כי שגו הערכאות הקודמות בעניין אי הסרת החיסיון לגבי מיקומו של עוקב 8620, חרף חשיבותה של ראיה זו להוכחת חפותו. בנוסף, טען המבקש כנגד העדרו של תיעוד בנוגע לביקורו של בית משפט השלום בזירת האירוע.

           ביום 24.2.2014, הגישה המשיבה בקשה לקיים דיון בנושא עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש, בציינה את התנגדותה להמשך עיכוב עונשו של המבקש. לאור התוצאה אליה הגעתי במסגרת בקשה זו, לא מצאתי מקום לקיים דיון בעניין המשך עיכוב ביצוע העונש.

דיון והכרעה

8.             לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.